ישראל היא מקום שביעי בעולם במדד האושר

השבוע התפרסם כי ישראל היא מקום שביעי בעולם במדד האושר. מוזר לא? אחד ההסברים שנתנו החוקרים לתוצאה היא החברותא הקיימת בארץ: חברים ללימודים, לצבא, למילואים או בשכונה.

אלא שלאחרונה אנחנו ממעטים להתחבר לאנשים face to face, יותר ויותר זה נעשה דרך הface book , שלדעתי רק מונע אינטראקציה אמיתית בין האנשים, האם נצליח לשמור על המקום המכובד במדד האושר? חוששתני שלא.

אם להודות על האמת פתחתי face book אישי ו face book עסקי ואני לא ממש מצליחה להתחבר (תרתי משמע), קשה לי להשתתף ב'פקה פקה' שהוא די סתמי ועם אנשים שאיני מכירה. אז אולי אני יצור פחות חברותי ויותר מידי ענייני, למרות זאת איני מאמינה כי פעילות ב- face book יכולה להחליף חברות אמיתית.

עם כל זאת להיות מאושר, כל כך חיוני לחוסן האישי, לבריאות ולטעם החיים. האם אנחנו בכלל לוקחים את הזמן וחושבים מה גורם לאושר?

לי נראה שאלה הפרטים הקטנים שלא תמיד אנחנו נותנים עליהם את הדעת, ורק כשהם חסרים  אנחנו מודעים להם. אז בעקבות המחקר הרהרתי מה גורם לי באופן אישי להיות מאושרת: ובאמת משפחה וחברות הם המקור הראשון. מוסיקה, ספר טוב, תיאטרון או סרט, ונופים… נופים ממש מרחיבים לי את הלב, זה יכול להיות שטחים ירוקים פתוחים, הרים, מדבר, מים, יער, ובמיוחד אני אוהבת גנים, אוהבת לעסוק בגננות (אך אין זמן) אוהבת פרחים. אני חושבת שאנשים מאושרים הם גם אלה שיוצרים משהו ושיש משמעות לעשייתם.

זה נשמע לכם ודאי נאיבי, העולם היום-יומי כל כך אחר, ואף לילדינו אנחנו לא מצליחים להבטיח לגדול בסביבה אוטופית, עליזה, חופשית מדאגה. עולם הנוער של היום מדאיג מאוד וברחובות גוברת המחאה לא רק על גבינת הקוטג', אולי יותר בית הקוטג', המשכנתא העושקת, חוסר שוויון ההזדמנויות בחברה ובין הצעירים במיוחד, האלימות הגוברת וכותרות העיתונים, כל אלה בהחלט לא מסבירים איך הגענו למקום שביעי במדד האושר.

האם אפשר לחזור לאותו עולם נאיבי הצבוע בצבעי פסטל, המפיח תקווה לחיים יפים ומאושרים,  לצחוק של ילדים, שכנות טובה, או סתם שלווה בערסל תלוי על עץ ענף? לעניות דעתי צריך יהיה להמציא משהו טוב יותר מה"רשת החברתית".
בשבוע הבא למשך 12 יום אני לוקחת פסק זמן מכל אלה ובטוחה שאגע מעט באושר: טיול נופים באי הטרופי הירוק של סרי לנקה עם אישי וחברים קרובים, אוכל טוב וחופי ים מוזהבים…
אדיוס,
שולה.